יום רביעי, 16 במרץ 2011


אנחנו, בתוך עצמנו אנחנו מקופלים.
ספונים במגדלי בטון מזוין,
כפופים אל מול צגים מרצדים.
צחנת מסוֹס ורקב עולה מאיתנו,
צחנת עובר ושב וצחנת חיוב חודשי.


ממלכותינו מכותרות
בחומות בצורות
של ריבית נשך.


לא ראינו שמש שוקעת זה שנים רבות;
לא נגענו באילן צומח ולא אכלנו מפריו;
לא השתכשכנו בברכה של מי קרח מצעירים
וניחוח רביבי עלות השחר לא בא באפינו.


קנינו את עולמנו
ואת עולמם של אחרים.
ומרוב שִׁפְעַת הרכש,
בלי משים,
גם שתינו יין ענושים.


ושכחנו שיש גם מגפיים לזמנים של שלוליות,
במרכזן עמדנו והבטנו מטה.
לא ראינו כלום מלבד פנים זרות ולב רצוץ.







3 תגובות:

  1. אלגיה יפה לחיים האורבניים. הכיעור שבחוץ כובש את הנפש ומשחית לאיטו את כל מה שצלול בה.

    השבמחק
  2. וואו! מדהים! מאוד אהבתי את הכתוב וגם את התמונה

    השבמחק
  3. תודה שאול ורוני, אמסור לכותב את התשבוחות :)

    השבמחק

כל תגובה תתקבל בברכה:)