לפעמים, תוך כדי קריאה, אתה מדמה בנפשך את הים ומרים את מבטך ורואה את הים הזה כפי שדימית אותו בנפשך. אנחנו, אין לנו תקווה כיוון שאנחנו מדמים בנפשנו. זה היה בחיפה והים הזה היה כחול ולפניו עמדה סירה ישנה ובנפש עמדה כמיהה עזה לחומוס בעכו. לפעמים ים וחומוס הם מקשה אחת ולפעמים נפערת ביניהם תהום. ומתי הבחנו בהריסות המפעל הישן בכניסה לעכו? עכשיו, ככל הנראה.
כיסא יש בכל מקום וגם דלת יש בכל מקום, אבל כיסא ודלת יש רק סביב הים התיכון. אפשר להציב כיסא ליד דלת בכל מקום בעולם, אבל רק בעכו, ביום שטוף שמש בסוף ינואר, הם יראו כאילו מעולם לא נפרדו. אפילו הזמן עומד מלכת בניסיונותיו לחלוף על פניהם.
וקרן שמש דקיקה חודרת מסך עשן הבוקע מתוך כוך קטן בסמטה צרה. אפשר להבחין בערבסקות המתעקלות ומתקפלות, שבילים פתלתלים המובילים אל האוריינט שממתין לנו מעבר לפינה; נעים למראה אך מסתורי למגע, בעל אלפי פנים המתחלפות ללא הרף, מתקתק ומריר בה בעת, וככל שהחשש גובר כן גובר הצורך ללכת ולהעמיק.
כריש דק גוף תלוי על אנקול המחובר לקורת מתכת מעל דוכן הדגים האפלולי. גמברי וסבידות וסרגוסים וסולבי ומליטות ופלמידות, שחורות ולבנות, וקצת מרמירים – כולם נושאים אליו את מבטם. זהו מבט אחרון של עין שעשתה כברת דרך ארוכה ממצולות הים, דרך רשתות הדייגים ואל הדוכן. מצאנו סיבה להתעכב על דברים כגון אלה מתוך חיבה עזה לסנפיר ולקשקש.
נדמה שבמקום זה יש אלפי כוסות קפה שחור שמצוי בהן נוזל שמפלסו לא עולה על סנטימטר אחד מעל הקרקעית הבוצית הכהה שבתחתית הכוס. ויש אלפי שפתיים שמתענגות על הלגימה האחרונה הזו; שפמים מגששים באפלולית שבין לשון לבין נוזל. אלפי שפמים מותחים את הזמן כמו מסטיק, עוד לגימה קטנה לפני הסוף; דוחים את קצו של היום, את קיצה של תקופה שתמחה את חשיבותם מעל פני העולם הזה. הזמן, אין לו רחמים, והם ממשיכים לשבת בקרנות רחוב, בפתחי מסעדות שוממות, וללגום את שארית זיכרונותיהם המתוקים.
Sometimes, as we read, we visualize the sea and adjust our gaze and see this sea as we visualized it. We are hopeless because we visualize. That had been in Haifa Acre . Sometimes sea and humous are united as one and sometimes lays a great chasm between the two. And when was it that we noticed the ruins of the old factory in the entrance to Acre ? Apparently just now.
*
One might find chairs and doors separately all around the world, but a chair and door together seem to only appear in places around the Mediterranean Sea . You can place a chair next to a door any where in the world, but it is only in Acre , on a clear, sunny day in mid January will it seem that they had never been apart. Here, even time stands still while trying to pass by.
*
And a slender ray of sun made its way through a cloud of smoke that emerged from a small nook at a narrow ally. One could notice the curving and whirling arabesques, twisting paths to the orient awaiting us behind the corner; amazing to the eye yet perplexing to the mind, with thousands of faces quickly switching, sweet and bitter at the same time, and as the fear grows so does the need to go deeper and deeper.
*
A slim bodied shark is hanged on a hook attached to a metal beam over the darkened fish stall. Shrimps, cuttlefish, breams, and mackerels – they all gaze at the shark, the last gaze of an eye that made a long way from the depths of the sea, through the fishermen's nets and to the market stall. We found it important to describe this due to extreme affection we have towards fins and scales.
*
It seems as if this place has thousands of small black coffee glasses that consist of a small quantity of liquid, about one centimeter above the muddy grounds at the bottom. And there are thousands of lips that enjoy this last sip; mustaches slowly groping in the dim space between the lips and liquid. Thousands of mustaches stretch time as if it was bubble gum, just another sip before the end; delaying the end of the day, the end of an era that will wickedly obliterate their importance from this world. Time, it is merciless, and they continue sitting in street corners and entrances of empty restaurants and sip the remains of their sweet memories.
